07/05/2024
פוסט שיתוף-
החופשה בתאילד נגמרה לי מהר מידי,
לתחושתי הייתי הרבה יותר מרק שבוע וחצי,
האמת שרציתי יותר ,
שמתי לב שחייכתי הרבה יותר מהרגיל ,
גם מי שמולי חייך המון, כל יציאה ממעלית , כניסה לחנות או מסעדה ,
על החוף, אנשים בווייב טוב.
לגמרי יכולה להתרגל ולתרגל עוד מזה.
בלילה הנחיתה היה כאן יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ושלט יזכור גדול שקידם את פנינו בסוף המעבר
לפני ביקורת הדרכונים הביומטרים.
מעבר חד.כל החחפש. שלי התנקזה לאותו מעמד.
המשפחה שלי עברה שואה פרטית, כך שכל שנה מבטיחים לא לשכוח,
השנה הרגשתי שכולנו עברנו שואה קולקטיבית, וכולנו עדיין בפוסטראומה ( טוב כולנו זה מוגזם
בהתחשב באנשים זחוחים מסוימים שמנותקים תמידית מהמציאות.)
ואז בחצי יום התחלף לי כל הווייב. אנשים קפוצים, לא מחייכים, שירי עצבות ברקע.
נכנסת למכולת בקרבת מגורי
, אומרת בוקר טוב -
אין תשובה,חשבתי שאולי זה מקרי.
3 אנשים שונים ושוב אין תשובה .
וזה דוגמא קטנה למיליוני דברים כאלה שבשגרה.
אנחנו חיים בדחיסות, לחץ , פחד.
ואני תוהה מה המוצא ?
מצדיעה לנו על החיים כאן ומקווה שיום אחד עוד אנשים יחייכו ביציא. ממעלית, יאמרו בוקר טוב במכולת השכונתית ונחיה חיים טובים ומלאים.
