28/04/2026
כבר הרבה זמן אני מתלבטת ביני לביני,
האם לכתוב את זה,
האם זה יעניין מישהו,
או למה בכלל לשתף אנשים בקשיים של בעלי עסקים?
אז נעים מאוד,
אני עדי ריבק שהם, סטייליסטית ומעצבת תודעה דרך לבוש,
אישה עם חלום,
חלום פשוט, להתפרנס בכבוד ממה שאני אוהבת,
מהמתנה שלי לעולם,
מהיכולת שלי לגרום לנשים לאהוב את עצמן קצת יותר.
בשש שנים האחרונות, כמות העליות והמורדות שאני חווה,
הם בלתי אפשריים, מאניה דפרסיה עסקית.
נתחיל בהתחלה,
לא תמיד חלמתי להיות סטייליסטית,
לא הייתי מאלו שמסתכלים עליהן ורוצים להיראות כמוהן,
אני מאותגרת גובה,
גם המשקל שלי מבשר על אישה בשרנית משהו.
ללימודי הסטיילינג יצאתי פשוט כי חיפשתי משהו לעצמי.
עבדתי בעבודה טובה, אבל הרגשתי לא מספיק
לא כאמא, לא בעבודה, לא בזוגיות. פשוט לא מספיק.
ואז קרה משהו.
דייקתי, ניסיתי, החלפתי, חקרתי, בלי פחד.
ופתאום שמו לב.
אליי, לעבודה שלי, למה שיש לי להביא.
וההשפעה התחילה להתפשט, כמו אדוות במים.
כשיצאתי לעצמאות, לא הבנתי איך קורה שלא כולן מחכות לשמוע את מוצא פי
(כן, כן, כבר בקורס הזהירו אותנו מהתחושה הזו)
מאז,
אני עובדת, עובדת קשה ועוברת דיוקים וגלגולים.
בקורונה התאבלתי על העסק שעוד לא קם וכבר נפל.
המשכתי ואפילו לקחתי על עצמי “עבודה מסודרת”,
כדי להצדיק את הוצאות העסק ולהמשיך לרדוף אחר החלום.
החזקתי בעבודה עד בערך לפני שנתיים.
למרות המלחמה,
למרות שבעלי מגויס מאז ה7.10, ואין לי מושג כבר כמה ימי מילואים עשה,
למרות השינוי המשפחתי (הפכתי לסבתא בגיל צעיר, אבל זה לפוסט אחר)
למרות שעברנו לבית יותר גדול, כדי להכיל 8 נפשות (לא, אני לא דתיה)
למרות הכל, הרגשתי שאני ממש על זה.
אז מה קרה?
מתי דברים התהפכו?
עד איראן העונה הראשונה, הייתי בצמיחה
ואז הגיע איראן....
איכשהו שם הכל בוטל ומאז לא חזר לעצמו,
אני עובדת ממש קשה ועדין, אני לא איפה שהייתי.
הצלחתי להרים ראש, הצלחתי לייצר תנועה,
ואז הגיעה העונה השניה של איראן,
שם כבר נשברתי,
הבנתי שאני חייבת למצוא עבודה מסודרת,
כזו שאני יודעת כמה כסף נכנס בכל חודש,
רק כדי להצדיק את הוצאות העסק.
כבר כמעט חתמתי על חוזה,
מקום מקסים, אנשים נהדרים
באמת שהיה נראה כאילו אני אגאל אותי מייסורי,
אבל משהו בתוכי אמר לי שזה לא הצעד הנכון,
הבטן התהפכה, נהייתי חולה,
ואז החלטתי,
אני לא מוותרת!
אני תיכף בת 50,
it’s now or never
ואני פה,
ממשיכה קדימה,
אז מה מוסר ההשכל?
לא יודעת אם יש כזה,
או שאני אופטימית חסרת תקנה,
אולי טיפשה
ואולי פשוט מאמינה במה שיש לי לתת לעולם
