15/12/2023
פוסט סנטימנטלי מלא אהבה ותודה.
בשבועיים האחרונים אני אורזת הרבה. תודה לכן ועליכן.
כל אריזה של הזמנה שלכן היא גם רגע של שמחה וסקרנות, מי תקבל את החבילה ואילו חיים היא תיתן לתכשיטים, וגם רגע של פרידה קטנה.
אתמול ניגשתי לארוז הזמנה של אחד הצמידים שאבא שלי ואני הכנו לפני שמונה וחצי שנים, ממש בתחילת הדרך. איפשהו בזכרון שלי, בלי קשר לרשימות מלאי, הייתי בטוחה שיש לפחות חמישה. תמיד היו צמידים.
הפכתי את הסטודיו ואת בית המלאכה ולא מצאתי. אפילו לא אחד בשביל ההזמנה. אחרי המהפיכה וקשת הרגשות הנלווית חשבתי שבטוח יש לי חלקים לצמיד הזה. כי אבא שלי היה מכין מאות מכל חלק. בהתחלה בשביל לדייק, והוא היה מצליח לדייק אחרי השלישי. כל היתר היו מתוך האמונה שמכונה שלא עובדת לא ממלאת את תפקידה.
תודות לפועלו ולאגרנות שלי, מצאתי חלקים. ואחרי אנחת רווחה התחלתי ספירת מלאי. לראות אלו תכשיטים נשארו ובעיקר אלו חלקים שהכנו יחד עדיין נמצאים במגירות. החיפוש והגילוי היו כמו סקירה היסטורית קצרה. כמו לגעת באופן מאוד מוחשי בזכרון.
לפני ארבעה וחצי חודשים, אבא שלי, יעקב קלדרון, נפטר. הוא פתח לי את הדלת לבית המלאכה ואיפשר לי ליצור ולחלום ולהמציא המצאות. ולכל רעיון הוא היה יושב ומצייר ומתכנן מכשיר כדי שיהיה אפשר להוציא את הרעיון לפועל.
הוא היה רב אומן, חכם, מצחיק, מוכשר, מלא בסיפורים (על פלורנטין בעיקר), ישר כמו פלס. איש מהזן שלא מייצרים יותר.
הוא פתח לי את הדלת של בית המלאכה, שהיתה הדלת של בית משפחתו ובו הוא גדל. והלב שלו היה כל כך גדול, שהוא הסכים שנצבע את הדלת בטורקיז. ובתור מי שעבד עם דלת סגורה תמיד, הוא הסכים גם לפתוח אותה לרווחה ועוד תוך כדי עבודה.
בהתחלה נכנס דרכה Roy Harari . ואחר כך לקוחות, קולגות, חברים, שכנים עוברי אורח, סקרנים, תיירים ומדריכי טיולים היו נכנסים יוצאים. ועם כולם היה יושב על קפה טורקי, בבגדי העבודה שלו, מספר סיפורים ומדגים מה הכנו בשבוע האחרון, משמיע את האמיתות שלו בכנות גדולה.
את אותה דלת טורקיז העברנו לבית המלאכה בחוקוק.
בית המלאכה גדל, האוויר נקי יותר והנוף מהמם.
סוג של אבולוציה.
ואתמול החיפוש בבית המלאכה החדש היה מלא בגעגוע ובהוקרת תודה.
יעקב קלדרון
1934-2023
❤️
